דרקונים ומבוכים - תעשיית היין בסין

השמועות על ענף יין סיני הולכות וגוברות.

האם הן נכונות ואם כן מה משמעותן?

מאז שנות התשעים צומחת סין בשיעורים מדהימים.
אמנם ב 2001 היה איזשהו "משברון קטן" אולם הצטרפותה של סין לארגון הסחר העולמי (WTO) מצד אחד ומצד שני התפתחותו של אזור סחר חופשי בדרום מזרח אסיה (הגדול בעולם) - מה שנקרא הסכם פנום פן יצר,
העלה את שיעור הצמיחה השנתי הסיני על 7% מאז 2002..
הנתון הזה אילץ את השלטונות הסיניים הקומוניסטים במהותם לאפשר יוזמה פרטית .
לא שבעבר לא היו יוזמות פרטיות בסין רק שעכשו כבר מדובר במגמה משמעותית. רבה יותר מבעבר.
התוצאות של שינוי המגמה הזו הם משמעותיים הרבה יותר ממה שנדמה לנו:
1. פריחת סקטור פרטי.
2. עלייה דרסטית ברמת החיים.
3. השכלה מתרחבת בצורה רחבה ומעמיקה.
4. גידול בדרישות הצריכה וגרם להגדלת היצור הפנימי.
5. שיעורים הולכים וגדלים של ייבוא וצריכת יין.
6. הורדת ושינויים בחוקי ומיסי הייבוא על יין עד ל 14% (תנאי מחייב להצטרפות סין לארגון הסחר העולמי) נושא זה פותח את סין ליין המערבי- למרות שלא בטוח שזה יפתח גם את השוק ליצרן היין המערבי.


הייצור מול ייבוא
בסין מוצאים היום למכירה מהדורות גולמיות של יינות המזכירים שפע של שיקולים והתלבטויות שקיימות גם בישראל של שנות האלפיים:
1. גידול זנים מקומיים מול זנים בינלאומיים מוכרים.
2. התאמת הטרואר לזנים - שאלה מאוד קריטית שהמשמעות שלה היא בטווח הארוך מאוד קריטית.
3. סגנון ייצור - עולם חדש מול עולם ישן.
4. חקיקה ותקינה.

מספר יצרנים מסוימים כבר נשמעים כבולטים באופן משמעותי על פני אחרים כגון
"Changyu" (עם שוק של כ-19%),
"China Great Wall Wine company" (שוק של כ-17%),
"Tonghua" (שוק של כ-14%),
וכן "Dynasty Wines" (שוק של כ-10.5%) שבבעלות סינית-צרפתית.

מספר יצרני היין בסין הולך וגדל, והתחרות בהתאם.
בסין מהווה תחום היין כמעט שטח בתולי מצד אחד, ומצד שני התעשייה גדלה בשיעור של 10% לשנה.- ולכן כל תוצרת היין נמכרת, ולא נשארים עודפים.
כמו כן יש לציין ש10 המותגים החשובים ביותר הנמכרים- כולם בבעלות סינית...

לארבעת ייצרני היין הגדולים ביותר בסין ישנן התמחויות אזוריות וסוציו-אקונומיות.
לדוגמה-
"Dynasty Wines"
מתמחה ביינות יקרים יותר משאר היצרנים המרכזיים.

האם מדינות רבות שיש להן עודפי יין צריכות לנסות למכור את עודפיהם בסין?
שאלה טובה.
המשחק בשוק היין הסיני הוא משחק בכלים של שחקנים רציניים בלבד.
ואכן ניתן למצוא שם באמת את הגורמים הכבדים של התעשיה המערבית.
ניתן לציין שחקנים בסדר גודל של לואי וויטון/מואט הנסי, פרנו-ריקאר, רמי-קואנטרו - כאמור שחקנים של הליגה העולמית.
מצד שני כעקרון הסינים מוכנים לייבא בדרך כלל שני סוגי מוצרים:
1. ידע.
2. חומרי גלם - רק בתנאי שאינם זמינים בכמות מספקת בסין.

לכן, אין זה מפתיע שרוב היין הנצרך בסין גם מיוצר בה.
זה גם לא מפתיע אף אחד שהתעשיינים הסינים מייבאים כמות גדולה של יין
bulk
..לצורך מהילתו ביינות מקומיים.
התוצאה של המהילה משווקת כמוצר מקומי
(רק באחרונה מתברר שצ'ילה הדיחה את ספרד כמובילת הספקיות של סין מיבוא היין למהילה לסין).

באופן רשמי, מוגדר היחס בין יינות מקומיים ליין מיובא כמו בישראל – 85% לטובת המקומיים.
נתונים נוספים לגבי היינות המיובאים לסין:
יינות הייבוא יקרים יותר.
40% מהם – תוצרת צרפתית.
לרוב - היינות הצרפתיים נצרכים כסמל סטאטוס ופחות מהבנה מעמיקה ביין.
המנהג למהול יין וקוקה ולה- הולך ופוחת.
יש להעריך שבטווח הקרוב יעלמו המוצרים המהולים כחלק מהחקיקה בנושא.


בעיקר אדום
את היינות היקרים בשוק הסיני צורכים מעמד העשירים החדשים של סין, אנשי צווארון לבן מהסקטור הפרטי החיים בעיקר בשנגחאי ובערים מרכזיות וחשובות נוספות בסין.
ולכן לא קשה לאפיין את פרופיל הצרכן היין הסיני באופן מדוייק:
1. גבר.
2. בעל רמת הכנסה גבוהה משמעותית מהממוצע.
3. גיל בין 25 ו-44.

צריכת היין בסין דומה לזו המערבית המודרנית בשני תחומים:
1. רוב היין נרכש ברשתות השיווק.
2. יש עדיפות ברורה ליין אדום יבש (מלווה בארוחה, ואבל לא לשתיה בלבד).

יש לציין את השפעת הסופרמרקט המערבי, כתופעה, לעולם הצריכה הסיני.
תהליך שהתרחש בעיקר בעשר השנים האחרונות – השפיע ומשפיע בצורה בולטת על צריכת היין המקומית.

סטייה מסוימת מדפוסי צריכה בינלאומיים נרשמת בקטגוריה השנייה בשכיחותה – היין האדום המתוק.
עובדה זו קשורה בעיקר לכך, שמעדיפים אותו תושביה של צפון סין.
היין הלבן היבש, הנצרך בכל זאת יותר מאשר אי-פעם (בעבר לא נצרך כמעט כלל), נחשב בסין לצריכה נשית.

"מכירת ונטיל אופניים" לסינים...
צריך לזכור שרוב הסינים אינם צורכים יינות כלל.
ואלה שכבר כן צורכים- די קשה לכמת את הנתונים כיון שהפרמטרים המקובלים בסין שונים לחלוטין מאלה הנהוגים במערב. ואפילו בהגרת הצריכה יש הבדלים בין הגורמים הבודקים זאת.
אבל ופה בא אבל גדול מאוד -פוטנציאל השוק הסיני אדיר.

גם אם נניח הנחה שמרנית כי הסינים צורכים כ-0.3 ליטרים לנפש לשנה (הצרכן הישראלי צורך פי 20 מכך) – שאז מדובר כמעט בצריכה אפסית – מדובר בכמות הגדולה יותר מכל הצריכה הישראלית כולה.
יש לציין שהחל משנות ה-90' עודדו השלטונות הסיניים צריכת יין ובירה (כדי לסייע בצמצום הצריכה של משקאות משכרים כגון הקאוליאנג ותזקיקי ושיכרי אורז).

במחקר מקיף שפורסם על ידי חברת
Sinomonitor Intl.
בדק את תעשיית היין בסין ופורסם ב-2003 וסקר למעלה מ-70 אלף צרכנים סינים בגילאים 15 עד 64 ב-30 ערים חשובות, צורכים יין פחות משמונה מיליון סינים בלבד.

יש לכך משמעות גדולה כשמחברים את העובדה שבסין יכולים כ-100 מיליון תושבים להרשות לעצמם לצרוך יינות (מחיר רוב בקבוקי היין בסין נעים סביב דולר בודד לבקבוק).
ולכן המסקנות המיידיות מהנתונים הללו הן כי דרושות בסין השקעות בחינוך, פירסום, שיווק ויחסי ציבור.
אם נביא בחשבון את העובדה שהיצרנים המרכזיים בסין נהנים בקרב צרכניהם משיעורים גבוהים של נאמנות למותגים, לא קשה יהיה להגיע למסקנה שגם מי שמבקש לייצא לסין יין, ולכבוש את לבבותיהם של עשרות (אם לא מאות) צרכנים פוטנציאליים, ייטיב לעשות אם ישקיע בכיוון זה.
לגבי היצרנים הישראלים- ספק אם מי מהם מסוגל ויכול בכלל להעלות ולהשקיע מאמצים ברמה ובהיקף הנדרשים לכך.