את המאפיינים של יינות חקרו ביוון וברומא רופאים.
והם הם שנתנו את ההמלצה לשתייה קבועה וסבירה של יין.
לפני כ-2,500 שנה המליץ גם היפוקרטס, אבי הרפואה, על שתיה מתונה וקבועה.
היפוקרטס המליץ על יינות אדומים צעירים ויינות מבושלים לטיפול בבעיות עיכול, מצד שני המליץ היפוקרטס על יינות לבנים לטיפול בבעיות בשלפוחית השתן.
הצד השלילי אליבא דהיפוקרטס היו יינות מתוקים שעלולים, לדעתו, לגרום להתנפחות הכבד.
יש לציין כי לא כל הרופאים בני התקופה המליצו על שתייה מתונה דווקא.
הרופא היווני מנסיתאוס המליץ למטופליו להשתכר מעת לעת, אבל גם דאג להבהיר כי אל לשיכור להירדם בטרם הקיא.
אסקלפיאדס, רופא רומאי, דווקא המליץ על צריכת כמויות גדולות של יין כאמצעי להרדמה ולהרגעה, ואפילו ראה בו תרופה ללוקים בנפשם.
מבין היינות של ארץ ישראל נודע בין רופאי רומא בערכו הבריאותי יין אשקלון, אולי משום היותו יין קל.
אוריבסיוס, הרופא האישי של הקיסר יוליאנוס, נהג להרתיח במשך 21 יום 21 ספלי יין אשקלון, שבעה ספלי דבש ו-200 זרעי קמומיל, ולהשתמש בתוצר כבשיקוי רפואי רב שימושי.
אפילו המוסלמים, שדתם אסרה עליהם לשתות משקאות משכרים, לא ויתרו על השימוש הפרמקולוגי בהם.
הם היו גם מי שהמציאו את הזיקוק, והניחו יסוד לכל משפחת המשקאות הכהליים, שמהם התפתח גם הכהל הרפואי.
עוד בטרם יוצר כהל רפואי כפשוטו, יוחסו למשקאות כהליים תכונות מדיצינליות.
כאשר החליט הפרלמנט הסקוטי להטיל מיסוי על המשקאות הכהליים (אלה הובאו בשלהי ימי הביניים לסקוטלנד על-ידי הנזירים האיריים, ששמרו על חלק ניכר מהידע שנצבר בעולם העתיק),
התייחסה לשון החוק האנגלית אל המשקאות כאל
"strong water"
אולם הנוסח הלטיני, שהיווה תירגום מדוייק יותר של המקור בסקוטית-גאלית, דיבר על
"aqua vitae",
או "מי החיים".
העובדה שגופת צפרדע, למשל, נרקבה באוויר הפתוח אך השתמרה בתוך ספיריטוז נתפשה באותם ימים כפלא רפואי, והיו מי שסברו כי למשקאות הכהליים ישנה תכונה המקנה חיי נצח.
באופן בלתי מוסבר שנחקר רבות גם ללא קשר למשקאות משכרים, נעצרה ההתפתחות הרפואה המערבית מאז ימי האימפריה הרומית ועד למאה ה-18.
באיזורים רבים של אירופה של המאה ה-14, למשל, לא ידעו יותר על התכונות הרפואיות של יינות או משקאות משכרים משידעו עליו אירופה של המאה הרביעית, ובמקומות מסויימים ידעו אף פחות.
תמורות וגילויים כאלה ואחרים בפרדיגמות הרפואיות התחוללו בכל זאת לאורך השנים, ונגעו גם לשימושים שנעשו ברפואה במשקאות משכרים.
מקצתן היו ענייניות – ב-2 בפברואר 1659, רשם ביומנו יאן ואן רייבק, המפקד הראשון של מושבת כף התקווה הטובה: "היום, השבח לאל, יוצר יין לראשונה מענבי הכף".
לואן רייבק הייתה סיבה טובה לשמוח על לידתה של תעשיית היין הדרום אפריקנית: הוא הקים אותה, ולאו דווקא מסיבות של שתיית ואהבת יין.
למעשה, קיווה ואן רייבק להקל על תחלואי הצפדינה שמהם סבלו המלחים שהפליגו אל הכף וממנו למסעות ארוכים.
מחלת הצפדינה, כידוע, נגרמת ממחסור בויטאמין
C –
חומר המצוי בשפע ביין.
ואן רייבק שתל ב-1655 את הגפנים הראשונות בגנה של חברת מזרח הודו ההולנדית (שאת תחנתה הקבועה בכף ייסד ב-1652).
ולאחר מכן הרחיב את שטח הנטיעות גם לבושנוול, לאורכו של נהר אמסטל, הקרוי כיום ליסבק. ב-1659 כבר הניבו ענבים אלה יין, ותעשיית יין קטנה התפתחה עד מהירה במושבת הכף.
Posts
