Monday, October 6, 2008

על הקשר בין יין לבריאות - היין כחומר חיטוי - חלק ב

יינות ושיכרים ידועים משחר העולם העתיק כמשקאות משכרים.
יש לנו ידיעות על כך כ-8,000 שנה.
במילים אחרות: זמן קצר בלבד לאחר שעבר למגורי קבע הצליח כבר ההומו ספיינס לביית הן את הדגן והן את אם הגפנים האירופית לענבי יין ומאכל, הוויטיס ויניפירה.

בתקופות שבהם המים הזדהמו על נקלה, משקאות שהכילו אלכוהול ברמה כזו או אחרת נחשבו למסוכנים פחות לשתייה - וזה מבלי שידעו את פשר הסיבה.

במהלך ההסטוריה היה היין ידוע ומפורסם כחומר החיטוי היחיד היעיל לחיטוי פצעים ולשיכוך כאבים.
בל נשכח שבתרבות היהודית עד היום, בחוגים רחבים למדי שנלים את ילדיהם, זהו משכך הכאבים הראשון שניתן לתינוק.

בתרבות הנוצרית מוכר הסיפור על ישו -הברית החדשה מסרה כי את כאביו של ישו, ביקשו לשכך ב"יין מהול במור".
ישו, דחה את הטיפול...

בתקופה מאוחרת יותר מסופר על רופא יווני בשם גאלנוס שחי ברומא, וטיפל בגלדיאטורים שנפצעו, ושנאמר עליו כי איש ממטופליו לא מת מפצעיו.
גאלנוס הגיע כנראה למסקנה, שיין אדום הוא האמצעי מצויין לטיפול בפציעות ונמק.

העדויות הכתובות הראשונות על שימוש תרופתי ביינות ובשיכרים החלו להופיע כבר ב 3000 לפנה"ס.
רופאים במצרים, שנחשבו לטובים ביותר במזרח הקדום השתמשו בהם בצורה רחבה.
מחלות כגון:קצרת, למשל, טופלה באמצעות מירקחת שכללה מידה של דבש, שמונה מידות שיכר וחמש מידות יין .
(מידה אחת פירושה היה: מלוא הפה).
אפילפסיה (מחלת הנפילה), טופלה באמצעות אשכי חמור טחונים שהושרו ביין ...– אולי המימצא העתיק ביותר של אנדוקרינולוגיה.

לתנופה גדולה זכה כידוע מדע הרפואה בערי המדינה של יוון ומאוחר יותר – באימפריה הרומית.
תרבויות אלה היו תרבויות של גפן, ולא של דגן, ומדרך הטבע ייחסו ליין תכונות אציליות יותר – גם בכל האמור בסגולות מרפא – מאשר ייחסו לבירה.
זו הוסיפה להתפתח בצפון מערב אירופה, אך שם לא התמקדו בסגולותיה הרפואיות, אף כי הכל הכירו בעובדת היותה מזינה מאוד, ותפשו אותה, בין השאר, כלחם נוזלי.

No comments: